רויאל אנפילד בר 650 – סקרמבלר ביער השרוף

אייזיק דוידוביץ 17 במאי 2025 298 Views

ליער השרוף, בואכה לטרון, הגעתי ברכיבה על גבי הדב – הרי הוא הרויאל אנפילד בר 650. יום די חם ושרבי, המעורר בך מחשבה על " למה לא נסעתי ברכב הממוזג במקום להיות חנוט בחליפה קסדה וכפפות לוהטות"?
אני לא רוכב ביום – יום על אופנועים, והרכיבה על הסקרמבלר היפה העלתה בקסדתי הגיגים על דו גלגלי בכביש הישראלי.
.
הבר 650 הוא אופנוע יפה. לא ספורטיבי קיצוני, לא גדול מדי, אבל גם לא קטנוע תכליתי. הישיבה מאוד זקופה, ותודה לאל שאני מגיע בקלות גם לקרקע הבטוחה. אחד החששות שלי מאופנוע ששוקל מעל 200 קילוגרם זה שהוא ייפול לי על הרגל בתמרון חניה איטי, אבל לא רק.
.
למרות הקלות בה התרגלתי לדב הלבן – ירוק, למרות שהוא סופר ידידותי לרוכב מזדמן (לא חוכמה אחרי מבחנים על אדוונצ'רים מגודלים), יציאה לכביש הישראלי עם אופנוע, משולה לכניסה קרקעית לעזה לשכונות שעדיין לא טוהרו ממחבלים.
.
אני רחוק מלהיות טירון בכביש, וסביר להניח שקריאת תרחישים בכביש היא אחד מהתכונות החזקות שלי מתוקף ניסיוני הרב. ובכל זאת – רכיבה בין מכוניות בכביש צפוף, הייתה מוסיפה לי שערות לבנות על ראשי, לו היו לי כאלה. כל התקרבות לרכב דורכת אצלי את כל מנגנוני ההישרדות, מציפה את דמיוני באינסוף תרחישי אימה מפחידים וגעגועים למכונית הנעימה והבטוחה שלי (או כל מכונית אחרת…)

.
אבל גם אם אני לא מתקרב, מתקרבים אלי. יש לחלק גדול מנהגי ישראל, מנהג מפגר להתקרב ולהצמד, לא להשאיר לרוכב מרחב בטוח. זה מאלץ את הרוכב השורד להיות דינמי, מהיר מהתנועה, זריז וחמקני. הרויאל אנפילד בעזרת ששת ההילוכים הקצרים יחסית ומנוע 650 גמיש ומגיב היטב, נוסך בי בטחון וזה אפילו מהנה.
.
הבלמים היו יכולים להיות נשכניים יותר, אבל למרות צמיגי הסוליה הגסה יחסית, האחיזה גבוהה והתמרונים זריזים. הסקרמבלר הזה הוא לא כלי שאני אהנה לשייט איתו במהירות על – חוקית גם בכביש המהיר. 120 קמ"ש הם בהחלט הגבול העליון של מאבק הרוח עם שרירי הצוואר שלי. לא שאם אסחוט את המצערת, גם בהילוך שישי הגבוה, הוא לא יאיץ. פשוט, באתי ליהנות היום ולא לסבול.

בינתיים, אני צופה הרחק קדימה, מציץ מדי פעם במראות העגולות והקטנות, שמא מסתערת עלי מאחור מכונית עם חוליגן מזדמן. תמיד בכוננות. המושב מעט צר ורך לי לרכיבה ממושכת והוויברציות מגיעות מצמיגי השטח או מסל"ד גבוה בהאצה חזקה.
.
אני אוהב את הרויאל אנפילד אבל כרגע אני לא מתכנן לרכוש לי אופנוע, למרות כל משברי הגיל. יותר מדי נפגעים על דו גלגלי וזה מפחיד. אז כמו בלונה פארק, בשביל החוויה והאדרנלין, עולים מדי פעם על המתקנים הקיצוניים, אבל שם זה הרבה פחות מפחיד.
.
בינתיים, כי הרי לא נכנסתם לקרוא על החששות שלי,
תוכלו לקרוא על התרשמותו של שמרון אנגל, שממש רוצה את הרויאל אנייפלד בר 650.

האופנוע ה(כמעט) מושלם עבורי/ שמרון אנגל

רויאל אנפילד הגיעו לראשונה לישראל מתישהו בשנות התשעים. היבואן ישב בנמל תל אביב, האופנועים היו ענתיקות של ממש – רק חדשים – ובתוך ארגזי העץ מצא היבואן גם מספר לטאות מוזרות, שזואולוגים מאוניברסיטת תל אביב הסמוכה הגיעו לאסוף.

האופנועים ההם, דגמי בולט בנפח 350 ו-500 סמ"ק, הרגישו כמתחרים טבעיים לעדרי ה-BSA שעדיין נראו בכבישי ישראל בשנים ההן, אופנועים אנגליים עתיקים עם הרבה מומנט, מתלים פרימיטיביים ומהירות מירבית של קצת מעל 100 קמ"ש…

השנים חלפו, רויאל אנפילד השתכללה והרחיבה את פעילות היצוא שלה – ולפני מספר שנים השיקה צמד דגמי 650 מודרניים בתכנם, אך נוסטלגיים במראם; האחד סולידי, קלאסי למראה – והאחר קפה רייסר, עם כידון נמוך ומושב דקיק – לטובת אוירה "כאילו" ספורטיבית. במקביל, חידשו ההודים – כשהם נעזרים ביעוץ ותכנון בריטי – את דגמי 350 הסמ"ק שלהם, עם שלדה חדשה ויכולות גבוהות יותר, גם אם המנוע נותר גמיש אבל חלש בהספקו….BSA, כבר אמרנו?

השנים חלפו וסדרת ה-650 התרחבה עם דגם בובר בשם 'שוטגאן', עם קאסטום מצודד בשם 'סופר מטאור', עם סקרמבלר הנקרא דב ועם דגם קלאסי מרובה ניקלים, אח גדול לקלאסיק 350, העונה לשם המתבקש 'קלאסיק 650'. למעט האחרון, כולם כבר הגיעו ארצה ועל כולם רכבתי, כך שבתור אחד עם חולשה למותג הנוסטלגי הזה, הסתקרנתי לגלות את צפונותיו של הדב החדש.

הדב הוא סקרמבלר- גרסת שטח עדינה המבוססת על אופנוע כביש – נישה שהחלה לפרוח בשנות הששים, כשההיפים רצו לברוח למדבריות, לרדת מהכביש, לעשות אהבה בטבע ולעשן משהו…יצרני האופנועים דאז קלטו שיש כאן נישה שמתפתחת בבניה עצמית וע"י קסטומייזרים מקצועיים – והחלו להציע סקרמבלרים מן המוכן; עם צמיגי קוביות, כנף קדמית וצינור מפלט מוגבהים.

לדב מראה רטרו-אסרטיבי משכנע, קל וחומר בצביעה היחודית של אופנוע המבחן, המזכירה אופנועי מירוצי שטח של פעם. על אף ההספק הזהה – וההתאמה לרשיון רכיבה A1 – מנועו בשרני יותר ומעובה בחגורת מומנט עבה יותר. בנוסף, הוא גם קל במעט מאחיו לסדרה, מה שאף פעם לא מזיק. אם אתם לא חייבים מינימום של 100 כ"ס לדו גלגלי שלכם, תמצאו שלדב תאוצה מספקת, גם במהירויות תלת ספרתיות – וגם בהילוך השישי, הילוך השיוט הגבוה שלו. מנוע הטווין המקבילי שלו עובד חלק ומפמפם צליל נעים, צליל של פעם, שקל לאוזן להזדהות איתו יותר מיללה ב-11 אלף סל"ד.

גם על צמיגי קוביות, הדב מתנהג היטב, מדייק בקו הנבחר ויורד לזויות נאות בקלות. נוחות הנסיעה סבירה מאוד, גם המושב. הבלמים מספקים, לא מעבר – וכאן הייתי שמח לפעולה נחרצת יותר….ועם זאת, אני סב על פני עם הדב לעבר הקטע המפותל האחרון ומתקל אותו שוב – ועוד פעם לסיום.

הדב הוא אופנוע מלא אופי – ולטעמי הוא המוצר המגובש והמשכנע ביותר בסדרת ה-650 של יצרניו. אני לא צריך יותר מ-47 כ"ס – וגם מהירות מירבית של 150 קמ"ש מספקת אותי באופנוע כזה, הפורט על נימי הרגש והנוסטלגיה – וביחד עם הרוח החזיתית – מעודד אותך לשייט במהירויות רגועות. חוקיות.

האופנוע המושלם שלי? כמעט, כי גובה המושב שלו קצת מאתגר את 170 הס"מ הצנועים שלי ואני מוצא את עצמי מגשש אחר הקרקע עם קצות האצבעות…