Home / כללי / מכוניות שנות ה-60 – משפחתיות שאהבנו
מכוניות שנות ה-60

מכוניות שנות ה-60 – משפחתיות שאהבנו


הפרינץ 4 האדומה והחמודה הגיעה. אפשר להתחיל!
אוסף הקשישות הצבעוניות, מכוניות שנות ה-60, שלכל אחת מהן אופי והסטוריה משלה, מעלות על פנינו חיוך. לא רק על פנינו, אלא גם על פניהם של העוברים ושבים, פה, באתר הצילומים שלנו שבשדה ורבורג בשרון.

אני קורא להן קשישות, אבל בעצם הן נולדו רק מעט לפניי. עדיין חיות ובועטות, כאן מולנו כרכבי אספנות.
מכוניות שנות ה-60 שלנו נוסעות להן באיטיות, מבקשות שנתייחס אליהן בעדינות, מזכירות לנו צניעות מהי.
מציץ לתוך הפיאט, מתניע את הדה שבו, מתמרן את האנגליה. מנהרת הזמן הזו מעלה בי תהיות: האם פעם היינו מאושרים יותר?

את החיפושית אני מכיר היטב, הייתה לי כזו. מכונית ראשונה מודל 1965. אני והיא נולדנו באותה השנה. מכונית ראשונה היא תמיד התרגשות, אבל היא לא בהכרח ה"אקסית המיתולוגית". זו הגיעה קצת אחרי – הפרינץ 1000 הייתה צעירה ממנה בחמש שנים. כן, אני מודה, את ה-N.S.U אהבתי יותר. מעודנת, מתוחכמת יותר, מיוחדת.

אוטוטו כבר שנת 2020, ומידי שבוע אני מתוודע למכונית מבחן חדשה. רשימת האבזור ומערכות הבטיחות בהן היא אינסופית. המנועים חזקים, מערכות הבידור מתחדשות ומשתכללות, כולן עומדות בתקנים מחמירים – בטיחות, זיהום אויר, צריכת דלק. כולן גם מאוד דומות.

אבל כאן, מולנו, ניצבות המשפחתיות הקטנות של פעם – מכוניות שנות ה-60. לכל אחת עיצוב שונה, דרך משלה. מנוע מלפנים, מנוע מאחור, הנעה קדמית או אחורית, ובעיקר – נפחי מנוע מזעריים ועוד בלי טורבו!
אבל מי צריך את הטורבו, אם אין לאן למהר? החיים בשנים הללו היו פשוטים יותר, איטיים יותר.
אולי לזה אנחנו מתגעגעים?

דלת הנהג של מכוניות שנות ה-60 דורשת טריקה חזקה יותר, כדי להסגר היטב. היד מגששת ומחפשת את מיקומו של ההילוך האחורי, ההתנעה מתרחשת תוך גמגום.
ביום הזה אנחנו לא כועסים על אף מכונית. אף אחד גם לא כועס עלינו, כאן במושב, גם אם חסמנו לעוברים ושבים את הדרך. הכל מתנהל פה עם חיוך. אז מתעכבים קצת, מה קרה?

עוד רגעים ספורים מסתיים לו יום הצילומים ואנחנו ניפלט לנו החוצה חזרה ממנהרת הזמן. ניפלט הרחק מחמש מכוניות שנות ה-60 המיוחדות שלנו אל ההיברידיות, אל החשמליות, אל הפקקים האינסופיים. וכן, גם נחזור למדוד תאוצה מאפס למאה קמ"ש.

אז רגע לפני שזה קורה, הצטרפו אלינו אל מנהרת הזמן ולשנות השישים ההן, עם המכוניות שהיו לאבא או לסבתא. מכוניות שנות ה-60 שלא מיהרו לשום מקום והייתה להן נשמה, גם אם לא תמיד הן התניעו ב"מכה ראשונה" בבוקר הקר.

המשפחתיות הפופולריות של 1965 / שמרון אנגל

אם יש שנה שדוד בן גוריון היה מעדיף לשכוח, כנראה שהיתה זו 1965. ראש הממשלה הותיק לשעבר נחל כשלון צורב בועידת המפלגה – והובס ע"י ראש הממשלה המכהן, לוי אשכול. מאוחר יותר באותה שנה, עזב בן גוריון את המפלגה שהיתה כור מחצבתו ביחד עם קומץ תומכים ומקורבים והתמודד בבחירות לכנסת השישית תחת הכובע של סיעת רפ"י – ולמגינת ליבו נאלץ לחזות ביריבו מתיישב בשנית על כס ראש הממשלה.

לוי אשכול, יהודי חם ואחד מראשי הממשלה הפחות כריזמטיים שהיו כאן, הביא עימו רוח טובה של צמיחה – ו-1965 סיפקה לא מעט רגעים של גאווה לאומית. המגדל הגבוה במזרח התיכון – מגדל שלום מאיר – נחנך בתל אביב ומוזיאון ישראל נפתח בירושלים. שלישיית 'גשר הירקון' הוציאה את אלבומה המפורסם, 'אהבה ראשונה', הסרט 'סאלח שבתי' זכה בפרס 'גלובוס הזהב' וילדי ישראל צפו במחזמר 'עוץ לי גוץ לי' בתיאטרון הקאמרי, בעיבודו ובתרגומו של אברהם שלונסקי. ב-1965 השכר הממוצע היה 480 לירות ובמחיר של שתי חיפושיות יכלתם לרכוש דירה קטנה באחת הערים הגדולות של ישראל.

כשחושבים על כך שהשכר הממוצע בימינו עומד על קצת למעלה מעשרת אלפים שקלים – ושסוזוקי איגניס ידנית חדשה עולה כמו שבע וחצי משכורות – ההשוואה ל-1965 היא אך מתבקשת. אם מחירי הדיור היו הרבה יותר שפויים ביחס לשכר הממוצע דאז, העובדה שנדרשתם ללמעלה מ-20 משכורות לרכישת פיאט 600 צנועה הביאה לכך שרכישת מכונית חדשה היתה אקט דרמטי במשק הבית הישראלי, הוצאה שנייה בגדלה לאחר דירה, על פי רוב לאחר מתן הלוואות ארוכות טווח. אין זה פלא, לאחר הוצאה כזו, שישראלים רבים הסתכלו בעיניים כלות על אובדן הערך של מכוניתם – והתייחסו למרכיב זה בכובד ראש בשיקולי הרכישה שלהם. זאת להבדיל מימינו, כאשר השוק מוצף במכוניות משומשות, מחיר המחירון מהווה לא יותר מהמלצה גסה או נקודת פתיחה – ומערכי הטרייד אין ישמחו לקלוט את מכוניתכם האהובה במחיר מעליב במיוחד.

מעבר לקונטסה היפנו-ישראלית, חמש מכוניות שנות ה-60 הנבחנות שלנו מייצגות נאמנה את ישראל המוטורית של 65'. משפחתיות עממיות, צנועות מידות, תחבורה בסיסית שאינה מנקרת עיניים. מכוניות שמחות, שמקלט הרדיו בהן ניגן את 'איזה יום יפה' ואצבעות הנהג תופפו בסיפוק על גלגל ההגה. היום אכן היה יפה ומכונית חדשה היתה חלום שהתגשם, גם אם היו לה פחות מ-30 כ"ס וב-100 קמ"ש היא הרימה דגל לבן. חמש הזקנות הן ילידות אירופה – ושתיים מהן, החיפושית וה-NSU – ילידות גרמניה (המערבית, למי שזוכר). ב-1965, עשרים שנה לאחר תבוסת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ישראלים רבים "מחלו על כבודם" ורכשו חיפושית חדשה. תאמינו או לא, ב-1965, פולקסווגן חיפושית היתה המכונית השישית הנמכרת ביותר בישראל.

למען הסדר הטוב, נציין כי גם אם חלקן של מכוניות שנות ה-60 המשתתפות במבחן נולדו מספר שנים לפני או אחרי השנה האמורה, כולן הוצעו למכירה בשנה זו – ובמפרט דומה עד זהה למכוניות שנבחנו. לארבע משש מכוניות שנות ה-60 שנבחנו מנוע והנעה אחוריים, בהתאם לאופנה הנהוגה למכוניות קטנות באותן שנים – וחלפה מן העולם בשנות השבעים לטובת מנוע והנעה קדמיים. למכונית אחת – פורד אנגליה – מנוע קדמי והנעה אחורית, בעוד שלסיטרואן דה שבו מנוע והנעה קדמיים.

ברוכים הבאים ל-1965. קצת סטרטר, נסיון נוסף – ואנחנו מוכנים לצאת לדרך
עם מכוניות שנות ה-60!

פיאט 600 – חיוך איטלקי, נוסטלגיה ישראלית

ונשמה. הרבה נשמה. רוני עובדיה מפרדסיה מאוהב בפיאט 600D שלו, ילידת 1969 – וקורא לה בחיבה 'פיטי'. הצבע הצהבהב שלה שמח, השפם שלה מחייך והמזוודה המותקנת מאחור ממגנטת אליה את תשומת ליבם של העוברים ושבים. לא תמיד זה היה כך. בישראל של שנות השמונים, פיאט 600 היתה מילה נרדפת לטרנטע, דוגמה למכונית זקנה שלא סוחבת, מתחממת ועושה צרות לבעליה… אבל עשרים שנים קודם לכן, בין שאר מכוניות שנות ה-60, היא היתה מכונית פופולרית במקומותינו. פופולרית – ואהובה.
.


שורשיה של הפיאט 600 נטועים בעבר – פיתוחה החל בתחילת שנות החמישים – והיא הושקה ב-1955. באיטליה יוצרה המכונית עד 1970, אך יצורה המשיך במספר שווקים נוספים; ביוגוסלביה, למשל, יכלתם לקנות מכונית חדשה כזו, תחת המותג זסטאבה, עד 1986!

פיאט 600 היא מכונית אינטימית, אבל בהתחשב במידותיה הצנועות, ניצול החלל הפנימי בה סביר. כשיושבים בה, מרגישים שהיא ילידת שנות החמישים. לוח השעונים, גלגל ההגה, המושבים הקטנים… גם כשהיתה חדשה, היא כבר הרגישה וינטאג'.

וכך זה ממשיך גם בנסיעה. המנוע מקורר המים רועש מעט ונשמע עסוק, החלפת ההילוכים מעט מסורבלת, אבל ההגה קל, דיוקו סביר וקוטר הסיבוב טוב מאוד. שדה הראייה טוב לפנים ומוגבל לאחור, לא שזה עניין במיוחד את האיטלקים חמי המזג שנהגו בה. עם כל הרעש והחיספוס, פיאט 600 היא מכונית מהנה לנהיגה והיא אוהבת שגם דוחקים בה קצת בסיבובים. לעתים זה גם נחוץ, על מנת לשמור על מומנטום, כי ביצועים לא היו הצד החזק של המכונית. היא תאיץ מהר יותר מדה שבו, אבל זו חוכמה קטנה מאוד…

מי שהבין את הפוטנציאל הגלום בפיאט 600 היה קרלו אבארת', שהכין גרסאות משופרות שלה לשימושי כביש ומירוץ – והשתמש בפלטפורמה שלה למכוניות הספורט היעודיות שלו, בעלות מרכב יחודי של 'זגאטו'. בנוסף, ה-600 היוותה את הבסיס למיקרוואן הראשון, המולטיפלה, שהכילה 3 שורות מושבים.



אלא שכל זה לא עזר ל-600 הותיקה בקרב ציבור האספנים. במשך שנים, פיאט 600 חיה בצל אחותה הקטנה, ה-500(נואובה 500, מחליפת הטופולינו), לה מנוע 2 צילינדרים מקורר אויר, הממוקם גם הוא מאחור. ה-600 היא מכונית מרווחת, שימושית, מהירה ויציבה יותר. היא גם יודעת לבלום טוב, כשצריך. לידה, ה-500 המתוקה מרגישה קצת כמו קוריוז.

כמו שכולנו יודעים, כשזה מגיע לרכבי אספנות, ההגיון נשאר מחוץ לש"ג.

סיטרואן דה שבו – פשוט גאונית או גאונית בפשטותה 

כך מיטיב לתאר אילן ברושי מכפר סבא את מכוניתו, ילידת 1965 – ואם להיות כנים, קשה להתווכח איתו. אם שורשי הפיאט 600 נעוצים בתחילת שנות החמישים, אלו של הדה שבו שייכים לשלהי שנות השלושים; השנייה בגילה לאחר החיפושית. לאחר הטרקסיון החלוצית שפנתה לקהל בורגני – וחיסלה את סיטרואן כיצרן עצמאי – הדה שבו תוכננה מלכתחילה לשמש כרכב לחקלאים. יחידת הנעה מינימליסטית, פשטות וקלות ברוח התכנון ולא רק בחומר, עבירות גבוהה ומרווח פנימי סביר. את הסיפור על סל הביצים בשדה כולנו מכירים, אבל את הדרך בה הדה שבו מתקלת את פסי ההאטה של שדה ורבורג, לא הכרתי.

מעולם לא נתקלתי במכונית שמעלימה בצורה כזו פסי האטה – ונסיעה מהירה עליהם רק תיטיב עם השיכוך. חייבים להרגיש בשביל להאמין.
.


פעם, כינו את הדה שבו פחנוע. הדלתות הדקיקות משדרות שבריריות – ואתה מפחד לטרוק אותן. הגעתם לאתר פיקניק וחפצתם בהוצאת המושבים? פתאום הדלתות הקלילות מצדיקות את קיומן; פשוט שלפו את הדלתות מצירן והוציאו את המושבים לטובת פיקניק מפנק. עיצוב פנים? רק מה שצריך. איוורור? תריס לכל רוחב המכונית נפתח מתחת לשמשה הקדמית ומזרים אויר דרך רשת. לא מספיק אויר? קפלו את גג הבד, בחלקו או לכל אורכו. השמש, הירח ורוחות השמיים אתכם, לאן שלא תסעו.

ובדה שבו, נוסעים – והרבה. היא נוחה ומפנקת ומרווחת יחסית לאורכה. המושבים מינימליסטים אבל נוחים וספיגת תלאות הכביש הופכת את המכונית למרבד קסמים. הנסיעה בדה שבו היא סוג של עירסול, מן נדנוד נעים על צירי האורך והרוחב. זוכרים את נחום תקום?

בדה שבו לא מאיצים. צבירת מהירות תהיה מונח מדוייק יותר. המנוע אמנם גמיש, אבל לוקח את הקצב שלו. על פניו, זו לא מכונית לבעלי רגל כבדה, אבל אילן אוהב לאתגר את הדה שבו שלו בכיכרות – ולאחר שניסיתי בעצמי, הבנתי למה. אחיזת הכביש, חרף הצמיגים הצרים ומרכז הכובד הגבוה, מדהימה. המכונית פשוט אוחזת ואוחזת ולא מרימה ידיים. מי שכן מרים ידיים באיזשהו שלב הוא הנהג, מאחר והדה שבו מפתחת זויות גלגול פליליות, תת היגוי נבנה וההגה הופך לכבד במיוחד, בעודך מנסה לאזן את עצמך על מושב נטול כל תמיכה צידית… בכל זאת, הנעה קדמית של פעם.

כמו בשאר הנבחנות שלנו, למעט הקונטסה, גם לדה שבו תיבה ידנית עם ארבעה הילוכים קדמיים. אלא שגם כאן חשבו הצרפתים צעד קדימה; מאחר וברוב הנסיעות העירוניות ובכבישים ההרריים אנחנו משתמשים בהילוכים שני ושלישי – מיקמו אותם בדה שבו על אותה מסילה, זה מול זה. הידית ממוקמת במרכז לוח השעונים; להילוך ראשון מסיטים את הידית שמאלה ומושכים, לרביעי ימינה ודוחפים. אופציה מעניינת נוספת שהותקנה בדה שבו של אילן היא קלאץ' צנטריפוגלי. זה אומר שמשתמשים בדוושת הקלאץ' לשילוב הילוך ולא מעבר – ובפקק זוחלים כמו ברכב אוטומטי, עם גז, ברקס והילוך משולב תמידית.
.


אפשר לכתוב מגילות על הדה שבו, עד כמה שמתכנני המכונית הגאונית הזו חשבו מחוץ לקופסה. בלי אלקטרוניקה, בלי הייטק. רק מעוף; קחו למשל את דלת תא המטען, שיכולה להפתח עם או בלי החלון האחורי, תלוי בצורך הרגעי שלכם – או את התפסים להחזיק את החלונות הקדמיים במצב חרך, לחורף. ללא ספק, זו מכונית מבריקה, אבל היא לא מתאימה לכל אחד – ויש נעימות ממנה לנהיגה.

בישראל של שנות הששים, סיטרואן דה שבו שירתה בצה"ל, ב'מקורות' ובגופים נוספים שנזקקו למכונית עבירה ופשוטה. למעשה, ב-1965, רוב הדה שבו שנמכרו בארץ לא הגיעו לידיים פרטיות – והתקשינו למצוא פרסומות או פרסומים עם מחירה בארץ. השוואתה ליריבותיה במחירונים זרים תקופתיים, מצאה שמחירה הקביל למחיר הפיאט 600.

פולקסווגן חיפושית – המכונית שסללה את הדרך לפורשה

לחיפושית השחורה של עידו בירקנפלד, גם הוא מכפר סבא, סיפור משפחתי מיוחד. המכונית, ילידת 1959, נרכשה חדשה ע"י סבתו – ניצולת שואה מצ'כיה ובן זוגה, בגרמניה – ועמה "חרש" הזוג את אירופה לפני שהעלה את המכונית על אניה בדרכה ארצה. המכונית שימשה את סבתו במשך כל ימי חייה, עד לכתה לעולמה לפני כעשור. בילדותו, לקחה אותו פעם סבתו לסיבוב במכונית וכשחלפו ליד בית הספר בו למד, התכופף עידו מפאת הבושה להיראות ב"גרוטאה" שכזו. לאחר שתהתה סבתו לפשר העניין, אמרה לו כי יום יבוא והוא עוד יתחנן שהגרוטאה הזו תהיה ברשותו…



החיפושית הזו אותנטית להפליא – ונדירה. כמתבקש משנת לידתה, פנסיה הקדמיים מעוגלים יותר, הפנסים האחוריים קטנים ומעל לוחית הרישוי מותקנת "מצחיה" קטנה – כל אלו ישתנו בשנות הדגם הבאות. עידו קשור לחיפושית בנימי נפשו – וכשיושבים בחיפושית הזו, עם הריח האופייני והריפודים המקוריים והדהויים קמעא, אי אפשר שלא להשאב למנהרת זמן.

על אף שהיא הארוכה בין המכוניות הנבחנות, גילה של החיפושית, אשר בצורתה המוגמרת הוצגה כבר ב-1938, ניכר במרחב הפנימי המוגבל ובקרבה בין החלון הקדמי השטוח לפניו של הנהג. היא מרווחת לעומת פיאט 600, אך צפופה יותר מדה שבו ופרינץ 4, הקצרות ממנה. תנוחת הנהיגה בחיפושית טובה, קל להכנס למושב הנהג שלה ולצאת ממנו – ואפרופו, המושבים נוחים ותומכים, גם אנשים גדולי מידות. שדה הראיה בחיפושית אינו מבריק. החרטום צולל אל מחוץ לשדה הראייה – וגם הראות לאחור מוגבלת. אם נוסיף חטא על פשע, קוטר הסיבוב שלה מאכזב.

ועם זאת, החיפושית הקשישה מתגלה כמכונית קלה ונעימה לנהיגה.

זה מתחיל עם ההגה הקל והמהיר, עם מוט ההילוכים הקליל ועם העובדה שכל דבר נמצא היכן שהיית מצפה למצוא אותו. מחשבה ניכרת השקיע ד"ר פורשה בתכנון המכונית הזו – במונחי 1938, היא היתה מודרנית – וגם ב-1965 היו לה מספיק נקודות זכות. הדוושות היוצאות מן הרצפה – וממשיכות את קשת התנועה של הרגל – קלות לשימוש. גמישות המנוע מפצה במשהו על הניצולת הנמוכה שלו – הספקו נמוך מאוד ביחס לנפחו. החיפושית מאיצה מהר יותר מדה שבו, פיאט 600 או קונטסה 900, אבל לא עומדת בקצב של השתיים האחרות או של מכוניות שעלו מחיר דומה לשלה.

והיא היתה יקרה.

מכירים את הגולף? אז לחיפושית ולגולף המקורית שנועדה לרשת אותה, אותו אורך של בסיס גלגלים – ולא רק. בדומה לחיפושית, גם הגולף לא היתה זולה ותמיד נחשבה לסמן ימני של איכות בסגמנט שלה. בנוסף, הצלחתן של שתי הפולקסווגן הללו היתה קודם כל סוציולוגית – אלו מכוניות שגם איש עסקים מצליח לא היסס להיראות בהן – וגם סטודנט תפרן, שרכש אותן כמשומשות. קבלה חברתית כזו לא היתה לאף מכונית קומפקטית. אנחנו זוכרים רופאים שנסעו בחיפושיות, לא בפיאט 600 או בדה שבו.
.


אם יש תכונה שבולטת בחיפושית, הרי שהיא קודם כל איכותית. איכות של בניה, כמו גוש גרניט חצוב. איכות של גימור ושל חומרים. איכות שמתבטאת בעמידות, גם במכונית מקורית בת 60! האיכות שלה בלטה גם בנסיעה – ובשקט הנפשי שאמינותה העניקה לבעליה. אף אחד לא קנה חיפושית בשביל להנות מנהיגה או מביצועים – לשם כך יכלתם לקנות אלטרנטיבות זולות ומהנות יותר. אבל אם בכל זאת לחצתם קצת – וידעתם מה אתם עושים – ניתן היה להפיק ממנה הנאה ולהיעזר במשיכה הטובה של הסרן האחורי, בזכות אותו מנוע בוקסר שמעליו. הערת אזהרה; אם לא ידעתם מה אתם עושים, העוקץ שבזנבה של החיפושית יכל גם לעקוץ אתכם. תשאלו את ראלף ניידר, שעשה קריירה שלמה בזכות תאונות של מכוניות בעלות מנוע אחורי…

פורד אנגליה – הוא חדר לה ללב – והוא גורם לה לחייך

עדי כהן קוקו מחולון מתייחסת לאנגליה האפורה שלה בלשון זכר. המכונית הותיקה, דגם 'סופר' משנת 64', הפכה לבן הלויה הקבוע של עדי בשלל מפגשי אספנות – ונמשכת כמגנט לפגישות עם אחיותיה האובדות. אולי זה גם בגלל סרטי 'הארי פוטר', אולי בגלל נוסטלגיה – אבל בחוגי האספנות יש היום עניין מסויים באנגליה, כאשר מספר יחידות משתפצות להן בימים אלו ממש – ועדי, ה"אמא" של האנגליות, מתרגשת מכל אחת שצצה לה פתאום.
.


עיצובם של הפורדים האירופיים, הגרמנים כמו האנגליים, הושפע מטרנדים אמריקאיים. ראינו את זה גם אצל GM, בעיצובים של אופל ווקסהול משנות החמישים והששים. האנגליה, ילידת 1960, מיזגה אלמנטים של פורד ומרקורי, אם כי במידה פחותה של הצלחה מאחותה הבכירה, הקונסול 315. השילוב של רכב צר וגבוה, עם סנפירי זנב אנכיים ושמשה אחורית "הפוכה", תרם למראה מעט גרוטסקי, מאחר ואלמנטים עיצוביים אמריקאים צריכים להתאים לפרופורציות מסוימות. בקונטסה 900 זה עבד, גם בפרינץ 4. באנגליה, פחות. אולי היא היתה אופנתית לרגע, האנגליה, אבל לא אלגנטית במיוחד.

תא הנוסעים של האנגליה די צפוף ומולנו נמצא לוח שעונים בעיצוב אמריקאי משהו, נוצץ יותר לעומת המכוניות האחרות במבחן – קל וחומר שמדובר כדגם 'סופר' הבכיר. תנוחת הנהיגה קצת מוזרה, משהו בפרופורציות בין גובה המושב להגה לא מושלם וגם הדוושות מגיעות בזוית קצת לא טבעית. מוט ההילוכים המענג – חוזקה מסורתית של פורדים בעלי הנעה אחורית – נופל ליד. הוא מעט ארוך, המוט הזה – וגם מותקן בזוית מסוימת, מה שמקנה לו תנועה אורכית ולא אופקית בעת החלפת ההילוכים.

התנעת האנגליה מעצבנת משהו. מישהו בפורד חשב להמציא את הגלגל מחדש, כנראה מטעמי בטיחות – והתקין את מתג ההתנעה מאחורי גלגל ההגה, בצידו השמאלי. זה אומר שהדרך הטובה ביותר להגיע לשם, היא דרך גלגל ההגה… אלא שלאחר שהנענו, אנחנו מגלים מנוע שלא מסתיר את כוונותיו. עם יציאתה, צוידה האנגליה במנועי שסתומים עיליים די מודרניים, שאהבו לעלות בסל"ד וסיפקו ביצועים נאותים. במכוניתה של עדי מותקן המנוע הבכיר, בנפח 1.2 ליטר, אך עם יחס דחיסה נמוך יותר, שהתאים לדלק דל האוקטן שנמכר במקומותינו באותה עת. נמוך או לא, האנגליה האפורה היא ה'הוט רוד' של המבחן שלנו, מלכת הרמזורים הבלתי מנוצחת. הספקה גבוה משל החיפושית בעלת נפח המנוע הזהה ב-50% – והיא מזנקת בנחישות ובקלילות. מוט ההילוכים נע בתנועות קצרות ובדיוק מכני מירבי… הילוך שני, שלישי וכל השיירה כבר לא שם. לאנגליה גם מהירות מירבית נאה – ובשנות הששים כמעט ויכלה לספק הנאה לנהגים שחיפשו "ללחוץ" קצת…
.


הכמעט הזה קשור למערכת המתלים, בעיקר זו האחורית והפרימיטיבית, ירושה מדורות קודמים של המכונית כ'אנגליה' או 'פריפקט'. עם סרן חי התלוי בקפיצי עלים – שילוב שיכול לעבוד גם טוב, אך לא כאן – המכונית לא מסננת טוב את הטופוגרפיה של הכביש, מגיבה באופן מוגזם לפסי האטה וחושפת אחיזת כביש לא גבוהה והתנהגות בעייתית. משיכת הסרן האחורי המניע חלשה – ובעת האצה ולו קלילה בסיבוב הגלגל האחורי הפנימי שש להתרומם ולהחליק במקומו. הוסיפו לכך השפעה מוגזמת של תנודות הגוף, מה שנקרא בשפה מקצועית Roll oversteer – וקיבלתם מכונית שיכלה להפתיע את נהגה, במיוחד על כבישים רטובים או נמוכי אחיזה. האנגליה זזה יותר מדי על מתליה; זה אולי לא מפריע להארי פוטר בעת ריחופיו בשמי לונדון, אבל על הכביש, היא מאכזבת.

קצת כמו לא מעט אמריקאיות של פעם, עם מנועים חזקים וחוסר יכולת להוריד את כוחם לכביש באופן משכנע.

NSU פרינץ 4 – רכב האספנות הראשון שלי, פשוט ומתקדם לזמנו

נדב נוסינקייר מנס ציונה הוא אדם תכליתי – ובמשפט קצר היטיב לתאר מה הפרינץ 4 היפה שלו, ילידת 1971, מסמלת עבורו. אצל נדב, האהבה ל-NSU היא עניין משפחתי – ולא נעצרת בקטנטונת האדומה והמקורית שלו. NSU היה יצרן אופנועים גרמני גדול, שבעברו גיחות קצרות לתחום הרכב, בין השאר בנסיון לייצר אבות טיפוס לחיפושית. ב-1957, הוציאה NSU מכונית קטנה וחמודה, ספק מכונית בועה, ספק מיני. המכונית תוכננה טאבולה ראסה – ונקראה פרינץ 1.



זוכרים את החיפושית? הסיפור לא נגמר כאן. לאחר הצלחתה המפתיעה של החיפושית בשוק האמריקאי והמיתון של 1958, החליטו היצרנים האמריקאים להוסיף לפורטפוליו שלהם גם מכוניות קומפקטיות, בסגנון הרמבלר הקטנה. הגישה של שברולט היתה החריגה מכולן; מכונית עם מנוע אחורי, מקורר אויר. למכונית, שנודעה לימים כאחד הכשלונות הצורבים של GM וכקלף הג'וקר של מיודענו ניידר, קראו קורבייר.

אבל אותה קורבייר השפיעה על עיצובם של מספר דגמים אירופיים ולא רק – ולמעשה, כל דגמי המנוע האחורי של NSU החל מהפרינץ 4, הושפעו מהשברולט החדשה. הקוים היו פשוטים, אבל עם ניפוח מסוים – והמכונית היתה סימטרית. שטח השמשות היה גדול, מה שתרם לשדה ראייה מעולה. ניצול חלל הפנים, כמו בקורבייר, היה מרשים – ומהנדסי NSU הצליחו לייצר חלל יש מאין.

שבו במושב הקדמי של פרינץ 4. כעת קפלו אותו ועברו למושב האחורי, מאחורי "עצמכם". המכונית הננסית הזו, הקצרה מהחיפושית בלמעלה מחצי מטר, מציעה מרווח אחורי עדיף, לראש וגם לרגליים. המושבים נוחים, המכונית בנויה טוב, הפנים שחור וקודר אבל הכל איכותי ונופל לידיים, כמו בחיפושית. אין ספק, שבעת תכנון המכונית הזו, הגרמנים של NSU לא עשו קיצורי דרך או חיפפו.
.


אקדים את המאוחר. אם אתם אוהבים לנהוג, פרינץ 4 היא המכונית עבורכם. זה מתחיל בישיבה מאחורי גלגל ההגה הגדול, ממשיך באביזרי שליטה מדוייקים ומתקדם הלאה למכללים הראשיים. מנוע שני הצילינדרים מקורר האויר מציע הספק זהה למנוע החיפושית, על אף שנפחו עומד על מחצית מנפחה. משקלה של הפרינץ הקטנה נמוך ממשקל החיפושית בכ-200 ק"ג – והדבר בא לידי ביטוי מיידי. הפרינץ היא מכונית שמחה. היא מגיבה. I am alive, היא אומרת לנו.
לפרינץ 4 הגה ומתלים מצויינים. היא מזמינה נהיגה נמרצת ומעלה חיוך על פניכם. בסיטואציה בה האנגליה נעה על מתליה בתוך סיבוב ומקפצת כרקדן פוגו, הפרינץ "מתיישבת", אולי מזיזה במעט את זנבה אבל בצורה בטוחה ומהנה. היא גם עוצרת טוב, אם תהיתם – ובעלת יכולת תמרון מצויינת, תודות לקוטר הסיבוב הקצר ושדה הראייה הטוב.

החיפושית, כאמור, איתגרה את יצרני גרמניה. אופל השיקה את הקדט A, מכונית מודרנית ונאה, שהפכה די מהר לרב מכר – ופורד את הטאונוס 12M, מכונית ההנעה הקדמית הראשונה של החברה. שנה קודם לכן, ב-1961, הושקה הפרינץ 4; העובדה שמהנדסי NSU הצליחו להציע יותר מהחיפושית בהרבה פחות (כסף), לא נסתרה מעיניהם של לא מעט לקוחות, גם בארץ.

מכוניות שנות ה-60 – אחרית דבר (כמו שנהגו לכתוב פעם בספרים…)

רובנו מתרגשים מרכישת רכב חדש. ב-1965, במדינה קטנה ואופטימית עם זכרונות של מלחמות, צנע ושואה, זה היה אירוע של ממש, קל וחומר שמכוניות היו שונות יותר זו מזו ביחס לימינו. מן הסתם, בחירה של מכונית היא בעיקר עניין של רגש – וגם כותב שורות אלו לא ניסה להסתיר את תחושותיו.

מכונית אחת עלתה על כל השאר, הפרינץ 4. מודרנית, קומפקטית ומהנה. לא רק זאת, אלא שהיא גם חשפה את עקב האכילס של החיפושית, הטובה לכשעצמה – היא פשוט היתה יקרה מדי. יש לי סימפטיה לפיאט, אבל במחיר שקרוב כל כך למחיר הפרינץ, גם לסימפטיה יש מחיר…

אהבתי את הדה שבו, בעיקר רעיונית. היא מבריקה. אבל במנהרת הזמן של 1965, אני לא בטוח שהייתי בוחר בה, בגלל מה שאני מחפש ומה שהיא מציעה.

מה שמותיר אותנו עם האנגליה. פורד בריטניה עשתה מה שלימדו אותה באמריקה, לשדך מרכב אופנתי ומנועים חזקים למכללים ישנים… סורי הארי, מצטער עדי. האנגליה היקרה במקומותינו קצת איכזבה – יתכן והיתה מצליחה יותר בהוגוורטס…

 הינו קונטסה 900 – ה"ישראלית"
זוכרים את הימים היפים של סובארו, מיצובישי ומאזדה בישראל? ובכן, הן לא היו היפניות הראשונות שהובילו את מכירות הרכב הפרטי בשוק הישראלי. קדמה להן הינו הקטנה, אשר מכוניותיה הורכבו בישראל ע"י חברת קייזר אילין (מיסודו של אפרים אילין ז"ל) בתל-חנן/נשר (חיפה רבתי), לאחר שהגיעו מיפן כקיטים מוכנים להרכבה ונוספה להם מעט תכולה מקומית (מצבר, צמיגים, מגבים וכיו"ב). ב-1965, הינו שלטה ב-16.6% מהשוק הישראלי, עם שני דגמי הקונטסה שלה, 900 הותיקה, ילידת 1961(הרכבתה המקומית החלה ב-1964) ו-1300, שהיתה חדשה, נאה והובילה את טבלת המכירות באותה שנה.



הינו, יצרן יפני ותיק, הרכיב ברשיון את הרנו קאטר שבו (4CV) ביפן – והחיבור עם אילין, שהרכיב את אותה מכונית במפעלו, היה אך טבעי. בשלהי שנות החמישים, הקאטר שבו, ששורשיה בתחילת שנות הארבעים, היתה כבר זקנה – והינו חשבו על הצעד הבא; פיתוח עצמי של מכונית שתתבסס על מכללים ותיקים של רנו שישודרגו על ידם. היפנים פנו למעצב האיטלקי מיקלוטי, אשר עיצב להם מכונית במראה אמריקאי – כפי שהיפנים אהבו – והעניק לה את השם קונטסה, רוזנת באיטלקית.

בישראל של 1965, בה מכונית אמריקאית היתה חלום רטוב, קונטסה 900 נתנה לך להרגיש אותו בכאילו. המראה המצודד הזכיר שברולט 57' בזעיר אנפין – ופתיחת הדלת הקדמית חשפה ספסל קדמי מלא וידית הילוכים על מוט ההגה, המחוברת לתיבת שלושה הילוכים כמו בשבי. אפילו סדר ההילוכים היה זהה, עם רברס במשיכה ולמעלה – והילוך ראשון מתחתיו.

אילן מורד מאור עקיבא, בעליה הגאה של המכונית, מאוהב בדגם מתחילת שנות השמונים. זו היתה מכוניתו הראשונה – ולדבריו, אהבה ראשונה תמיד תשאר חרוטה בלב. הקונטסה היפה שלו מלאה באביזרים תקופתיים – מוזיאון נוסע של נוסטלגיה. תיירים אמריקאים שפוגשים אותנו ליד חומות קיסריה העתיקה, משתאים. זה נראה להם כמו שבי – והם לא שמעו מעודם על הינו…
הם ברי מזל, כי רוב הסיכויים של אדם מן הישוב לפגוש בקונטסה הוא במוזיאון ביפן.

להבדיל מחמש הנבחנות האחרות, הקונטסה יכולה להכיל ששה נוסעים – צרים, כמו פעם – בדוחק. מרווח הרגליים מוגבל, קשה להכנס ולצאת דרך הדלתות הקטנות, אך כשכבר יושבים בה, היא נוחה. ההילוך הראשון, כמו גם השאר – משתלב בקלות – ואנחנו יוצאים לדרך. להגה למעלה מארבעה סיבובים בין הנעילות – האיטי ביותר מבין הנבחנות, אך הוא קל ומדויק. זאת ועוד – לקונטסה, המקבילה באורכה לדה שבו, קוטר הסיבוב הטוב ביותר במבחן!
.


הדרך מתפתלת, הילוך שלישי, כמו בשבי 57' – והקונטסה משייטת בנועם על 80 קמ"ש, בדומה לאמריקאיות רבות מאותן שנים בהן לא הותקן אוברדרייב – והמנוע מתחיל לרטון ב-90… הנסיעה בה נעימה, התחושה יציבה. תגובת הדוושה טובה והמכונית רחוקה מלהרגיש עצלה. אפילו עקפנו מישהו, להפתעתו של אילן…

ב-1965, קונטסה 900 נתנה תמורה טובה למחירה כחדשה – והיתה רבת מכר שהתגאתה במקום הרביעי בטבלת המכירות השנתית. אנחנו גילינו את אחת מהפתעות המבחן; מכונית מקסימה עם אופי, נדירה ברמה עולמית ואחת שבאמת אפשר להתאהב בה. 725 ישראלים גאים רכשו אחת ב-1965. הם לא טעו.

קונטסה
900
פרינץ
4
פיאט
600
פורד
אנגליה
חיפושית
1200
סיטרואן
2CV4
סוזוקי
איגניס
מיקום מנועאחורי אחורי אחורי קדמיאחורי קדמיקדמי
הנעהאחורית אחורית אחורית אחורית אחורית קדמיתקדמית
נפח מנוע
סמ"ק
893598767119711924251242
הספק – כ"ס35302546302490
מהירות מקס.
קמ"ש
115120110132110103170
קוטר סיבוב
מ'
8.68.88.79.751110.79.4
אורך – ס"מ380.5344329.5389.9407382370
רוחב – ס"מ147.5149138145.6154148169
בסיס גלגלים
ס"מ
215204200229.9240240243.5
משקל – ק"ג762555615775730550850
מחיר בלירות
1965
8,99510,99010,79013,55013,795ראו
טקסט
79,000 ש"ח
כמות מכירות
1965
725376208855731032,102 (בשנת
2018)

מכוניות שנות ה-60 – חביבת הקהל

בסקר שערכנו בשבוע האחרון ושעסק במי מבין מכוניות שנות ה-60 שבכתבה שלנו היא חביבת הקהל, הצביעו 305 אנשים.
וחביבת הקהל היא…

מכוניות שנות ה-60

ואם ממש מעניין אתכם מה הייתה התפלגות הקולות…

מכוניות שנות ה-60

סוזוקי איגניס – המודרנית/ שמרון אנגל
היא צריכה להיות קטנה, חשבנו לעצמנו. קטנה ומרווחת. קטנה ושימושית. קטנה שיכולה להתאים למשפחה. קטנה ואופנתית.

וזולה. כמו פרינץ 4 או פיאט 600 בשנת 1965. קטנות ששימשו בתור מכוניות שנות ה-60 משפחתיות.

אף מכונית לא התאימה לאיפיון הזה יותר מסוזוקי איגניס. מיני "ג'יפון", בסגנון האהוב היום במקומותינו. מאובזרת, מרווחת מאוד ביחס למידותיה הצנועות – ומציעה ישיבה גבוהה, כמו שמר וגברת ישראלי אוהבים היום, 'לשבת גבוה'. יש לה אפילו גרסה ידנית, כמו בכל הזקנות שלנו – וחשבנו שאין מתאימה ממנה להעביר אותנו במנהרת הזמן, 54 שנים לאחור.

יש לה עיצוב שובב, לאיגניס. החלק הקדמי מחייך, הפנסים המוקפים ביחידת לד לתאורת יום מזכירים משקפיים עבות של פעם ומאוד דומיננטיים. הפרופיל מוצק, הקוים ברורים. אפילו יש מסילות גגון. החלק האחורי דווקא רטרו, מחווה לסוזוקי 100SC, מכונית המיני של סוזוקי בעלת המנוע האחורי שיוצרה עד 1982 – לפני שהחל יבוא סוזוקי לישראל. הפנסים הרבועים, שלושת ה"זימים" בקורה האחורית והזווית שלה, כולם אלמנטים הלקוחים מאותה מכונית שובבה שנמכרה בבריטניה תחת הכינוי ילד הפלא (Whizzkid)…



האיגניס מבריקה באולם התצוגה. מכונית מיני באורך צנוע של 3.70 מ' שתושיב בנוחות אדם גדל מידות מאחורי עצמו. תנוחת הנהיגה טובה, אם כי גלגל הגה עם כיוון טלסקופי היה מתקבל בברכה. עיצובו של תא הנוסעים עשיר ושובב, ברוח העיצוב החיצוני. הוא צבעוני ומזמין, יש בו מגוון טקסטורות של חומרים – והתחושה פשוטה אך איכותית. נפח תא המטען עומד על 271 ליטר, אך מבנהו עמוק ושימושי והוא יוכל להכיל את חפציכם בדרך לחופשה משפחתית באילת. אם תעצרו בדרך, במדבר, תשמחו לגלות מרווח גחון גבוה ושימושי של 18 ס"מ.

להבדיל מהכוכבות של 65', נסיעה לאילת עם האיגניס הקטנה היא כבר לא מסע מפרך. בקרת השיוט מאפשרת לנו להוריד את הרגל מדוושת הגז, ההילוך החמישי מספק שיוט שקט וחסכוני מאוד, המזגן שומר עלינו רעננים ועירניים ומערכת הקול – הרחוקה מאוד ממקלט התדיראן העתיק של אז – תשמיע לנו את המוזיקה שבא לנו לשמוע. באיגניס יש עדיין אפשרות לנגן דיסקים, תכונה שתוערך ע"י חובבי מוזיקה מבוגרים שלא ממש מתחברים לטרנדים הדיגיטליים של ימינו.
.


הבעיה היא, שבאיגניס נוהגים כדי להגיע ולא כדי להנות בדרך, כי היא לא כל כך מאפשרת את זה. 90 כ"ס על משקל עצמי של 850 ק"ג זה נתון מצויין; התאוצה זריזה ומוט ההילוכים הידניים קליל לשימוש, אבל למנוע אין "בשר" של מומנט בריא – ותרגישו את זה בעקיפות ובעליות (ואפרופו עליות, המכונית אינה מצויידת ב"היל הולדר" למניעת הידרדרות לאחור בזינוק בעליה). מערכת המתלים רחוקה מלהבריק – אפילו הפנדה הצנועה של פיאט מציעה נוחות נסיעה עדיפה – ואל תחשבו שההקרבה היא לטובת התנהגות כביש טובה, כי היא לא. אין לאיגניס בעיה של יציבות, אבל היא פשוט לא מהנה. לא בהגה, לא בתחושות ולא בדרך בה היא מתקלת פניות.
יש לה בעיה של בלמים, שנותנים תחושה ספוגית מדי ולא נעימה – ובכלל, בכל אספקט דינמי היא נופלת מאחותה הבכירה, הסוויפט, שנמכרת במחיר דומה בגרסתה הידנית.

האיגניס אם כן, מתגלה כמכונית בסיסית – ובכך שומרת על איזשהו קשר עם חלק מהנבחנות הותיקות שלנו. רציתי לאהוב אותה יותר, קיוויתי שהיא תהיה שמחה בנסיעה כמו באולם התצוגה – והתאכזבתי. היא יכולה להיות בחירה טובה מאוד למי שמחפש תחבורה שימושית ברכב קטן מידות אך מרווח – ונהיגה עבורו היא לא מעבר לפעולה שגרתית או מטלה. לכל השאר, שנהיגה "עושה להם את זה" ברמה כזו או אחרת, יש אלטרנטיבות מהנות יותר.

תודות:
צילומים – גלעד ארצי
שמרון אנגל
יובל רוטנברג
רוני עובדיה
אילן ברושי
עידו בירקנפלד
עדי כהן קוקו
נדב נוסינקייר

אילן מורד
יוחאי שנער


About אייזיק דוידוביץ

עורך האתר. חי, אוהב ונושם את תחום הנהיגה והרכב. מדריך ותיק לנהיגה מתקדמת ועיתונאי בעל ניסיון בכתיבה למדורי הרכב בכלי התקשורת המובילים. ניתן ליצור קשר במייל iseack@drivetime.co.il

Check Also

די אס 3 קרוסבק

DS3 CROSBACK – לשבור שגרה

Tweet הנהיגה דרומה נמשכת כמעט ארבע שעות והיא משעממת אותי – כבישים ישרים, מחלפים, מהירות …

14 comments

  1. כתבה מצויינת ותמונות מעולות ,
    שאפו!

  2. אין על הישנות, כמה נוסטלגיה!
    העלתם חיוך.. תודה

  3. לא מייצרים כאלו כבר וחבל

  4. כתבה שלדעתי היא חובה לכל חובבי המכוניות הישנות!!
    אומנם הצבעתי עבור הדה-שבו, אבל הבחירה הייתה קשה בין כל המכוניות..

  5. כתבה מעניינת תודה רבה על המידע

  6. תודה על שהחזרתם אותי עשרות שנים אחורה, אל המכוניות האלה, ויותר מכל – אל תקופה שכנראה היתה נעימה וטובה יותר.

  7. החיפושית הייתה צריכה לקבל הרבה יותר לטעמי
    זאת קלאסיקה
    מחייך כל פעם שרואה אחת כזאת

  8. כיליד שנות הארבעים אני מכיר היטב את מרבית המכוניות המוצגות בכתבה שנהניתי לקרוא. מכל המכוניות כאן היחידה שעדיין מככבת ובכמויות ניכרות היא החיפושית (שיש ביהוד מוסך שמתמחה בה). הפיאט לדגמיה השונים מככבת בתחתית טבלאות האמינות עד היום. הייתה לי כזו לפני שנים ואתה צריך למכור כליה כדי לתחזק אותה. הדה שבו היתה פלא טכני וגם די אמינה. אגב לדה שבו היה גם דגם "סהרה" עם שני מנועים קדמי ואחורי שזה הדגם שקנו חברות חיפושי נפט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

סגור
סגור
Sorry, our business is not operational at this hour

Please try our contact page