אחת למספר שנים, מתקיימת תערוכת רכב זכורה במיוחד, כזו בה מוצגים דגמים חדשים וחשובים לצד טכנולוגיות פורצות דרך ודגמי קונספט רבי השפעה. אחת כזו היתה פרנקפורט של 1961 – ואחד הביתנים היותר אקלקטיים שבה, היה זה של ב.מ.וו.
.
ותיקי המבקרים עוד זכרו את ב.מ.וו של לפני מלחמת העולם השניייה; יצרן מתקדם של מכוניות מודרניות למראה עם טאץ' ספורטיבי. אבל הם זכרו גם יצרן שמצא את עצמו בפני שוקת שבורה לאחר 1945, כשמרבית מפעליו נותרו בשטחי החסות הסוביטיים והוא נאלץ להמציא את עצמו מחדש, עם דגם סאלון בעיצוב מיושן קמעא בשם 501 ועם מכונית בועה בשם איזטה, שפותחה באיטליה – ודאגה להכניס את המזומנים הנדרשים, שכל כך היו חסרים. המבקרים זכרו גם את 1955, כשהיצרן הבווארי הציג שתי מכוניות ספורטיביות בעיצובו המרהיב של אלברכט פון גורץ – אבל הם גם ידעו את האמת המרה, שהמכוניות המרהיבות הללו כמעט ולא מכרו – ושהיצרן האהוב עליהם עומד על סף קריסה.
.
ואולם – בפרנקפורט של 61', ב.מ.וו התייצבה בהרכב מלא, חמושה בבטחון עצמי ובמזומנים של היו"ר הטרי שלה, התעשיין הרברט קוואנדט – ועם חזון לכיוון שהיא שואפת לצעוד אליו. כוכבת הביתן היתה ללא ספק ה-1500 החדשה, מסדרת נויה קלאסה – והמכונית שתתווה את ה-DNA של ב.מ.וו לעתיד. לצידה הוצגו גם איזטה עגלגלה ו-700 קטנה – ולצידה האחר מכונית קופה גדולה ומרהיבה בשם 3200CS; עיצוב אלגנטי להפליא של סדנת ברטונה האיטלקית על בסיס מכוניות ה-V8 הותיקות של היצרן – ואם לדייק, ה-503.
ביחס לעיצוב הבארוקי, הכבד משהו של 503, 3200CS שידרה קלילות ככל שהתרחקתם מגריל הכליות שאין לטעות בו. הפרופיל הלך ונעשה צר, עד שהסתיים בירכתיים מעוגלים, שעוטרו בפנסים עגולים. שטח השמשות היה גדול – מתכון מנצח לתא נוסעים מואר ולשדה ראייה טוב. קורה C – הקורה האחורית – הציגה לראווה את "ברך הופמייסטר", אותה ראינו גם ב-1500 – והיא חלק מה-DNA העיצובי של ב.מ.וו עד ימינו. לא פחות מארבעה סמלי ב.מ.וו מעוגלים עיטרו את המכונית, שנהנתה גם מאקסטרווגנצה עיצובית של פרטים קטנים, מקפלי פח ועד לפגושים מפוסלים.
אלא שהדברים לא היו פשוטים כל כך, מאחר והיצרן הבווארי הגאה עדיין לא עלה על דרך המלך – ומרבית הכנסותיו הגיעו מאופנועים וממכוניות קטנות. לפיכך, נגזר על המכונית קלילת הגזרה להסתמך על המכללים הותיקים והשמרניים משהו של 503, מה שהתבטא במשקל די גבוה של 1.5 טון ובביצועים שניתן להגדיר כנאים, אך לא מעבר.
.
כך ש-3200CS הציגה את העתיד, אבל עדיין לא היתה שם.
.
המכונית היפה הזו היתה יקרה במיוחד – ואקסקלוסיבית. במשך 3 שנות יצורה – בין 1962-1965 – יוצרו ממנה לא יותר מ-603 יחידות – ושתיים מתוכן נמצאות כיום בישראל. ישנה תאוריה שנותרו רק 18 מכוניות כאלו במצב נסיעה בכל העולם, בעוד שתאוריה נוספת מדברת על 50. כך או אחרת, ברור לנו שמדובר בפנינה נדירה – ואנחנו מוצאים את עצמנו מתרגשים לקראת המפגש איתה – ומהסיכוי לבלות מספר דקות מאחורי גלגל ההגה הגדול שלה ולחוש קצת כמו טייקון של פעם, שכיוון את מכסה המנוע הארוך שלו לעבר הריביירה הצרפתית וחופי התכלת.
רק תנו לה לשייט, ליפהפיה הזו, שנעה מעדנות על מתליה ונהנית מיציבות כיוונית טובה. מהירות גבוהה היא עניין של מה בכך עבורה – מהירותה המירבית עמדה על 200 קמ"ש מהירים מאוד ב-1962. למכונית מנוע V8 עשוי אלומיניום והספק סביר של 160 כ"ס, אלא שהמשקל הכבד גובה את מחירו – ומבחנים תקופתיים דיברו על תאוצה למאה קמ"ש בסדר גודל של כ-13 שניות, לא מעבר. צלילו של המנוע שונה מהמוכר לנו מב.מ.וו חדישות יותר – ועם זאת, המנוע מתגאה בפעולה חלקה ונעימה, כיאה למכונית עם יחוס אריסטוקרטי שכזה. אל המנוע מחוברת תיבת הילוכים די קלה לפעול, אלא שהידית לא גבוהה דיה – בדומה לכותב שורות אלו שנאלץ "לרדוף" אחר ההילוך השלישי…
אז הדרך למונקו עוברת על הטייקון שלנו בנעימים, אבל בפניות ההדוקות יותר ברחובות מונטה קרלו או בהרים שמעל לנסיכות, ההגה הגדול והכבד דורש מאמץ וגם מעט תשומת לב, שתסייעו לו לחזור למצב ישר. שימו לב גם לבלמים, ששמחים לתכנון מחושב של הבלימה, גם אם היו בין הטובים לזמנם.
3200CS אינה מכונית ספורט וגם אינה רוצה שתחשבו לרגע שהיא כזו. עיצוב הפנים שלה אלגנטי בפשטותו, מד סיבובי מנוע מקדם את פניכם במרכז לוח השעונים – ומושבים גדולים ונוחים ששים לאמץ אתכם לחיקם. ארבעה חלונות חשמליים נפתחים למראה הארדטופ כובש – ולזרימה של רוח סתווית נעימה של אחר הצהריים לתוך המכונית.
אני מחנה את המכונית, נאבק בהגה הכבד – ונזכר במנחם ניר ז"ל, האיש שייבא את המכונית והשיק אותה לפני למעלה מעשור, כשהיתה צבועה בצבע כחול פטרול. בתום החגיגות, מנחם ורעייתו שתחיה נכנסו למכונית ויצאו בנסיעה איטית מהמתחם. זו היתה הפעם האחרונה בה ראיתי את מנחם נוהג במכונית – ואחת ממעט הפעמים שהוא נהג בה, בטרם נכנסה לתרדמת חורף ארוכה. מנחם היה אספן בעל טעם מיוחד, עם חיבה יתרה לב.מ.וו. – ובמקביל שימש גם כגזבר 'מועדון החמש', בו היה חבר שנים רבות. עם השנים, מחלתו הקשתה עליו, אבל תמיד שמחתי לפגוש אותו באירועי אספנות ולהחליף כמה מלים אודות האוסף היפה שלו. אני יכול רק להניח שמבחינתו, היפהפיה הגרמנו-איטלקית היתה היהלום שבכתר, מכונית שממלאת את לב בעליה בגאווה ובהערכה.
אני מביט בטל, בנו של מנחם, בעוד מבטו חולף על פני המכונית בחיבה רבה, ברגעים אחרונים של אור – ומקווה שמנחם צופה בו – ומחייך.