Drive Time מגזין רכב וספורט מוטורי
Related Articles
בדקאר של שנות השמונים הכול היה אפשרי: ניצחון מזהיר, כישלון מוחלט, וגם דבר אחד שאיש לא תכנן – גניבה חמושה של המכונית המובילה במרוץ. ינואר 1988 הפך לרגע שבו התברר שגם אלוף עולם, גם קבוצת מפעל חזקה, אינם חסינים מפני המציאות שמחוץ למסלול.
.
בשנות השמונים ראלי הדקאר לא היה עוד אירוע ספורטיבי בלוח השנה, אלא מפגש חזיתי בין ספורט מודרני לבין מרחבים שבהם עצם קיומו של סדר היה שברירי. זה היה מרוץ שבו מכוניות מרוץ מתקדמות, צוותי מפעל, מערכות מדידה ותקנונים מדוקדקים נעו בתוך מדינות עניות, מדבריות פתוחים וערים שבהן לא תמיד היה ברור מי אחראי על מה. בינואר 1988 המתח הזה בין עולם הספורט לבין העולם האמיתי התפרץ באירוע חריג כל כך, עד שהוא ממשיך להדהד גם עשרות שנים לאחר מכן.
.
הדקאר של אותה שנה עדיין נשא בפי רבים את שמו הישן – פריז-דקאר – ושיקף תקופה שבה המרוץ היה פחות ממוסד, פחות מבוקר והרבה יותר חשוף. הביוואק לא היה אז מתחם סגור ומאובטח כפי שהוא כיום, אלא מחנה זמני רחב ידיים, שבו עמדו כלי רכב, אוהלים, משאיות שירות ואנשי צוות, לעיתים בלב אזור עירוני ולעיתים בשוליו.
.
בתוך המרחב הזה, בלילה אחד בבמאקו,
נעלמה מכונית מרוץ – והמרוץ, כולו, שינה את פניו.
אלוף מכהן ומכונה מנצחת
ארי ואטאנן הגיע לדקאר 1988 בעמדה החזקה ביותר שבה נהג יכול להגיע למרוץ כזה. שנה קודם לכן הוא ניצח את הדקאר כבר בניסיון הראשון שלו, הישג יוצא דופן בכל קנה מידה. מעבר למהירות ולכישרון, הוא הוכיח שיש לו את התכונות הנדרשות כדי לשרוד מרוץ ארוך, אכזרי ובלתי צפוי: סבלנות, חוסן מנטלי ויכולת לקבל החלטות בתנאים של חוסר ודאות מוחלט.
.
פיג'ו, מצידה, לא ראתה בדקאר הרפתקה רומנטית אלא פרויקט הנדסי וניהולי. קבוצת Peugeot Talbot Sport, בניהולו של ז'אן טודט, הגיעה למרוץ עם תפישה ברורה: לשלוט ככל האפשר בכל משתנה שניתן לשליטה.
מכונית המרוץ ששימשה את ואטאנן הייתה Peugeot 405 Turbo 16 Grand Raid – אב-טיפוס ראלי-רייד מתקדם, חזק ואמין, שנבנה במיוחד למרוצי מדבר, עם מרכב ייעודי, מנוע אמצעי והנעה כפולה קבועה. הקבוצה פעלה מתוך הבנה שבמרוץ כזה לא מנצחים רק על ידי מהירות, אלא על ידי מניעת טעויות וצמצום הפתעות.
.
הימים הראשונים של דקאר 1988 חיזקו את התחושה שהכול מתקדם בדיוק לפי התכנון. ואטאנן הוביל את המרוץ בביטחון, צבר יתרון גדול, וככל שהמרוץ התקדם דרומה לתוך אפריקה, הפער בינו לבין מתחריו הלך וגדל.
כאשר השיירה הגיעה לבמאקו, בירת מאלי, ואטאנן הוביל בפער של יותר משעתיים – יתרון עצום בדקאר, גם בסטנדרטים של אז.
לילה בבמאקו, והיעלמות בלתי מתקבלת על הדעת
הביוואק בבמאקו היה אמור להיות עוד עצירת ביניים שגרתית: תחזוקה, מנוחה, הכנה לקטע הבא. אלא שבמהלך הלילה קרה דבר שלא הופיע בשום תסריט. מכוניתו של ואטאנן נעלמה משטח הקבוצה.
.
עם שחר, התברר שמדובר לא בתקלה לוגיסטית ולא בטעות אנוש, אלא בגניבה מכוונת. לפי הגרסאות הרשמיות והדיווחים מאותה תקופה, הרכב נגנב במסגרת שוד מאורגן, ולאחר זמן קצר הועברה דרישת כופר להחזרתו.
.
הדרישה עמדה על כ-25 מיליון פרנק CFA – סכום ניכר, שדווח בעיתונות הבינלאומית כמקביל לעשרות אלפי דולרים. זו לא הייתה גניבה אקראית אלא ניסיון מודע לנצל את ערכה הכלכלי והתחרותי של המכונית.
עבור מי שביצעו את הגניבה, ה-Peugeot 405 Turbo 16 לא הייתה מכונית ספורט מרשימה בלבד, אלא נכס בעל ערך – טכנולוגי ותדמיתי.
דילמה שאינה כספית בלבד
התגובה של פיג'ו הייתה מהירה וחד-משמעית: לא נשלם כופר.
ההחלטה הזו התקבלה ברמת הנהלת הקבוצה, ולא הייתה תלויה בנהג עצמו. גם אם מבחינה תחרותית-מיידית, תשלום כזה היה עשוי להציל את המרוץ של ואטאנן, היו עלולים להיות לצעד כזה מחירים נרחבים בהרבה.
.
תשלום כופר היה עלול ליצור תקדים מסוכן, לא רק לדקאר אלא לכל תחרות עתידית באזורים דומים. הוא היה משדר מסר שעל פיו גניבה היא אמצעי לגיטימי להשפעה על תוצאה ספורטיבית. מעבר לכך, גם לא היה כל ביטחון שתשלום אכן יוביל להחזרת הרכב בשלמותו ובזמן שיאפשר חזרה ריאלית למרוץ.
.
ואטאנן עצמו תיאר מאוחר יותר את התחושה באותו בוקר: "חשבנו שאנחנו בתוך סרט". לא משפט גדול, אבל כזה שמשקף היטב את חוסר האונים. מרוץ שנבנה במשך חודשים, הובלה שנצברה במשך ימים ארוכים – הכול הושם בסימן שאלה בגלל אירוע, שאין לנהג או לקבוצה שליטה עליו.
Peugeot 405 Turbo 16 – לפני הדרמה בבמאקו
כדי להבין את ממדי הסיפור בדקאר 1988, צריך להתחיל במכונית עצמה. פיג'ו 405 Turbo 16 Grand Raid הייתה שיאו של פרויקט מדברי שהחל עם 205 T16, ונועדה לקחת את נוסחת ההצלחה לעידן חדש. זו הייתה מכונית מרוץ טהורה, הרבה מעבר לכל מה שמוכר במכוניות "רגילות": שלדה ייעודית, מנוע אמצעי, הנעה כפולה, ומתלים שנבנו לספוג רצף אינסופי של מהמורות, דיונות ומכות נחיתה. עבור פיג'ו, זה לא היה עוד דגם תחרותי ברשימה – זו הייתה ההצהרה הברורה ביותר על כוונה להמשיך לשלוט בזירה הקשה מכולן.
.
ה־405 טורבו 16 לא נבנתה רק כדי להיות מהירה, אלא כדי להיות מהירה שוב ושוב, יום אחרי יום, בקצב שהורס מכוניות רגילות. השילוב בין כוח מנוע עצום, מערכת הנעה מתוחכמת ויכולת שרידות גבוהה הפך אותה לבסיס האסטרטגי שעליו נשענה כל תכנית הדקאר של פיג'ו. בתוך התא ישבו ואטאנן והנווט שלו בתוך סביבת עבודה צפופה אך מחושבת, עם כלי ניווט, ציוד חירום וגישה למכלולים קריטיים לתיקון בשטח. במונחים של סוף שנות השמונים, זו הייתה מעבדה ניידת על גלגלים – וככל שהמרוץ התקדם, היה ברור שהיא ממלאת בדיוק את הייעוד הזה.
.
כשהשיירה הגיעה לבמאקו וה־405 טורבו 16 המובילה נעלמה מן הביוואק, זה כבר לא היה "רק" סיפור על מכונית שנגנבה. זה היה רגע שבו מרכז הכובד של הפרויקט כולו נשמט. פיג'ו איבדה לא רק כלי רכב, אלא את המכונית שהייתה אמורה לסיים את העבודה שהחלה ה-205 T16: להוכיח שהמותג שולט במדבר כפי ששלט קודם בראלי. גם כאשר המכונית נמצאה והמשיכה לקטע נוסף, הנזק כבר נעשה.
.
מאותו רגע ואילך, אותה מכונה שנבנתה כדי לסמל עוצמה ושליטה הפכה, בתוך סיפור הדקאר, גם לתזכורת כואבת לכך, שאף פרויקט הנדסי, מתוחכם ככל שיהיה, אינו חסין בפני כאוס חיצוני.
חיפוש, מציאה, וזמן שאבד
המכונית לא נעלמה לצמיתות.
כעבור כמה שעות היא נמצאה נטושה בשטח. הדיווחים חלוקים אם מדובר היה בשדה או במזבלה, אך בכל המקרים התמונה דומה: הרכב אותר, לא הוסתר היטב ולא הועבר למרחק רב במיוחד מהמקום ממנו נגנב.
.
ואטאנן הורשה לצאת לקטע התחרותי של אותו יום ואף סיים אותו במקום השמיני. העובדה הזו חשובה, משום שהיא מבהירה שלמרות שהמכונית הייתה כשירה לנסיעה, ושוואטאנן עצמו היה מסוגל להמשיך ולהתחרות ברמה גבוהה, בשלב הזה הנצחון כבר לא נשען על כישרון הנהיגה או על מצב המכני של המכונית.
התקנון פוגש את המציאות
על פי תקנון הדקאר באותה תקופה, כל מתחרה היה חייב להתייצב באזור הזינוק פרק זמן מוגדר מראש – חצי שעה לפני השעה שנקבעה לו. ואטאנן, בשל הגניבה והעיכוב במציאת הרכב, לא עמד בדרישה הזו.
.
מארגני המרוץ קבעו כי מדובר בהפרת תקנון שאינה ניתנת להכלה, גם אם הסיבה לאיחור אינה בשליטת הנהג. ההחלטה הייתה חד-משמעית: ואטאנן נפסל מהמרוץ.
.
ז'אן טודט טען כי הובטח לפיג'ו שאם המכונית תימצא בתוך פרק זמן סביר, תינתן אפשרות להמשיך במרוץ. טענה זו לא התקבלה, וההחלטה נותרה בעינה. מבחינת המארגנים, הכללים נועדו לשמור על סדר ובטיחות במרוץ עצום ומסוכן, והם לא היו מוכנים לחרוג מהם – גם במחיר פסילתו של נהג שהיו לו סיכויים טובים לנצח במרוץ.
מרוץ שממשיך, צדק שנשאר שרוי במחלוקת
הדקאר לא נעצר. הקבוצה המשיכה, והניצחון, בסופו של דבר, הלך לנהג אחר של פיג'ו. מבחינה רשמית, הסיפור של דקאר 1988 הוא עוד ניצחון קבוצתי ליצרן הצרפתי. אבל עבור רבים, הסיפור, בעיקר, עוסק בהחמצה.
.
העיתונות של אותה שנה הציבה את האירוע בתוך הקשר רחב וקשה יותר. המרוץ התנהל על רקע תאונות קשות ואף פגיעות באזרחים מקומיים. בתוך מציאות כזו ניסו המארגנים לשמור על מסגרת נוקשה של כללים, אולי גם מתוך רצון להוכיח שליטה במרוץ שהלך והפך למסוכן משנה לשנה. מזווית ראיה כזו, הפסילה של ואטאנן מורגשת פחות כעוול אישי ויותר כהחלטה מערכתית שקולה וקרה (גם אם כואבת).
"ארבע זכיות וחצי"
שנים לאחר מכן, ואטאנן התייחס לאירוע בלי פאתוס וללא כעס. בראיונות שונים סיפר שהוא רואה את עצמו כמי שזכה בדקאר "ארבע פעמים וחצי" – משום שב-1988 הוא הוביל בפער גדול למדי, עד לנקודת הזמן בה המכונית נגנבה.
.
האמירה הזו אינה ניסיון לשכתב את ההיסטוריה, אלא ביטוי לתחושת החמצה מקצועית. בדקאר, הנהגים המתחרים רגילים להפסיד בגלל טעויות, תקלות או החלטות שגויות.
כאן – ההפסד הגיע ממקום אחר לגמרי, בלתי צפוי, בלתי נשלט.
למה דווקא הסיפור הזה הוא שנשאר חקוק בזיכרונם של חובבי הרכב?
הגניבה בבמאקו הפכה לאחד הסיפורים הידועים ביותר בתולדות הדקאר לא משום שהיא סנסציונית בלבד, אלא משום שהיא חושפת אמת בסיסית על המרוץ: הוא אינו מתקיים בוואקום. גם הנהג הטוב ביותר, גם המכונית המתקדמת ביותר, אינם חסינים מפני המציאות שבתוכה מתקיים המרוץ.
.
זהו סיפור על גבולות השליטה, על המפגש בין ספורט מתוכנן היטב לבין עולם שאינו מחויב לחוקיו. במובן הזה, דקאר 1988 אינו רק פרק בקריירה של נהג אחד, אלא רגע מכונן בתולדות המרוץ כולו – רגע שבו התברר לכולם, באופן שאי אפשר היה להתעלם ממנו,
שבדקאר הכול אפשרי, אפילו (ואולי – בעיקר) הבלתי מתקבל על הדעת.
תמונת כותרת – Brian Snelson from Hockley, Essex, England, CC BY 2.0, via Wikimedia Commons.
A Site by