Drive Time מגזין רכב וספורט מוטורי
Related Articles
ביום שלישי אני יודע בדיוק במי לבחור. בלי התלבטויות, בלי רשימות בעד ונגד. דווקא באהבת חיי — נהיגה ומכוניות — אני הרבה פחות החלטי. תנו לי לבחור מכונית אחת ויחידה, כל מכונית שארצה, ואני מתחיל להזיע.
ידני או אוטומטי? מנוע אמיתי או חשמלי? לשבת גבוה ולהביט מעל כולם, או נמוך, עם הישבן קרוב לאספלט? להיות חבוק בתוך קופה צפופה, או להתרווח במכונית פאר עצמתית וארוכה? להפשיל גג, להרים אבק, להעמיס על הארגז, או לחפש פניות? אני רוצה הכול. לפעמים אפילו באותה הנסיעה.
במהלך 26 שנות עבודתי כעיתונאי רכב נהגתי כמעט בכל רכב ובכל תצורה אפשרית. לכאורה, היה לי מספיק זמן לגבש עמדה. בפועל, אני זוכר היטב מה אהבתי או שנאתי בכל אחת, והמחשבה שאצטרך לוותר על כל האחרות מקשה עליי לבחור אפילו בדמיון. אבל אם אתם לא משאירים לי ברירה, ומותר לי רק אחת?
אני מטפס לשברולט קולורדו. הטנדר האתלטי. מתיישב גבוה, מביט במכסה המנוע שנמתח לפניי ומועך את דוושת הגז. יש כאן הרבה ברזל, אבל הקולורדו הזה יודע לזוז. הוא חזק, נמרץ, בריון באופן שלא לגמרי מסתדר עם מה שרואים מבחוץ. אני נהנה ממנו. נהנה גם מהממדים, מודה. יש משהו נעים בידיעה שלא כל בור בכביש דורש ממני דיון מוקדם עם עצמי.
.
זה טנדר, לא מכונית ספורט
רק שאחרי כמה פניות אני רוצה להוריד קצת את הכיסא, את המרכב. להכניס את כל העסק יותר קרוב אליי – שיהיה קצת יותר אינטימי.
בסובארו BRZ הכול יותר אינטימי. הישבן קרוב לאספלט, הרגליים נשלחות קדימה, היד נחה על ידית ההילוכים כשתנוחת הנהיגה מדויקת ונכונה לי. אני יודע איפה המכונית נגמרת, מרגיש מיד את המשקל עובר, מוסיף מעט הגה ומקבל בדיוק את התנועה שביקשתי ובמדויק, מדובר במכונית מאוזנת ובמיוחד בגרסת TS שנהגתי לאחרונה. עוד פנייה. ועוד אחת. בשביל מה אני צריך טנדר? מה בדיוק התכוונתי להעמיס בו?
.
אז אני מוריד חלון. האוויר מגיע אלי מהצד, ואני נזכר בזו שאפשרה לי קצת יותר מזה.
במרצדס CLE300 פתוחת הגג אני מוצא את עצמי מרים את הראש בכביש המטפס לרמת רזיאל. מעליי ענפים. אני עובר כאן שנים, ולא זוכר מתי הסתכלתי עליהם בפעם האחרונה. המהירות גוברת והאוויר מתקרר, ריח של אדמה נכנס למכונית, אני אפילו מוותר על המוזיקה. דווקא עכשיו מתאים לי לשמוע מה קורה בחוץ. אני גם לא ממהר במיוחד להגיע לפנייה הבאה, כייף גם סתם לשייט בנחת.
זו לא מכונית קיצונית, אבל גם לא צמחונית. 258 כ"ס המשוגרים להנעה כפולה דרך תיבת 9 הילוכים עם סיוע היברידי קל עושים את המרצדס הזו למכונית כייפית לנהיגה, גם אם לא ספורטיבית כמו הסובארו שמעליה. אבל אולי זו התשובה? למה להצטופף בתוך קופה כשהשמיים הם הגבול?
.
אבל רגע… מימין אני מבחין בשביל מסקרן.
מעיף אליו מבט, ממשיך לנסוע, ואז מסתכל במראה. מעניין לאן הוא מגיע?
עם הפורד ברונקו הייתי פונה. מוריד קצת אוויר, מתקדם פנימה, מוצא מקום לעצור. גם כאן את הגג אפשר לפתוח. הנה, פתרתי את זה. גובה, מרחבים, שטח, אוויר. ברונקו.
איזה כייף זה בשטח – תמיד מגלים שבילים חדשים, עוקפים חסימות, פקקים, אפילו אין תמרורים ומשטרה. אז ברונקו הוא בריון טכנולוגי כשגם אם גלגליו מטפסים חזרה לאספלט, הוא לא מעניש עם אחיזה נמוכה, מרכב מתנדנד ויכולות נמוכות.
.
או אז מגיע הכביש המפותל בדרך הביתה, ואז אני נזכר שוב ב־BRZ.
אולי בכלל אני מחפש עצמה? ראם עם מנוע בנזין V8. אני מתרווח במושב, מניח יד על ההגה ומביט החוצה. מלך הכביש. מפואר כמעט כמו מרצדס S קלאס עם ארגז, רק עם הרבה פחות נימוס, נוחות והרבה יותר גסות. אני לוחץ על הדוושה, שמונה בוכנות מרימות את הקול, וכולם מלפנים זזים – פתאום אני מתקשה להיזכר מה הפריע לי בממדים שלו. אני לא ממש אוהב את הגרסה הזו, אבל יש כאן משהו אחר, שאין לאף אחד בחניה.
.
להבדיל מאותה אבארט 595.
אליה אני נדחס פנימה ומתיישב בתנוחת נהיגה לא מושלמת – רגל שמאל כפופה מדי, ההגה קצת רחוק. חצופה קטנה, רועשת, קצרה ועצבנית. משחרר קלאץ׳, נותן גז ומיד מחייך, בעצם, כבר בהתנעה חייכתי . זה הכי קרוב לאופנוע, רק עם גג וארבעה גלגלים. על השיבוש הבא אני נזכר שסתימה שנופלת מהשן אפשר להחזיר אבל זה יצריך הרדמה, רק שעם האברט אין מצב להירדם וגם לחיוך הזה יש ערך. תמיד אהבתי HOT HATCH מינימליסטיות ושובבות, מי צריך יותר?
.
אולי דווקא חשמלית (שומו שמיים…) כצו האפנה?
אני מתיישב ב־IM5, סוגר דלת ומקבל שקט. לוחץ, והכביש נמשך מתחתיי. בלי לחכות להילוך, בלי לטפס בסל״ד. פשוט כוח, והרבה ממנו. קל מאוד להתרגל לזה. ההגוי האחורי מהדק את הפניה, הכל הרבה יותר קל, למה להתאמץ?
ובכל זאת אני כבר מתגעגע לפעולה הקטנה ההיא: רגל שמאל למטה, יד ימין זזה, שחרור קלאץ׳ וחזרה לגז. אני רוצה לתזמן, לשמוע את המנוע, לקחת אחריות גם על החלפת ההילוך הלא מוצלחת ולנסות לשפר.
.
מה אני בעצם רוצה, לעזאזל?
אני מתיישב שוב, הפעם כדי לעשות סדר: קודם כול תנוחת הנהיגה. אני מזיז את המושב, מכוון את ההגה, בודק איפה נופלות הידיים ואיך הרגל פוגשות את הדוושות. מושב טוב זה הכרחי. כאן אני בררן מאוד. אם אני לא יושב טוב בתוך המכונית, קשה לי להתאהב בה, יפה וחזקה ככל שתהיה.
הנעה אחורית עדיפה, מנוע אטמוספרי חזק שיפעל באופן ליניארי וצפוי וגיר ידני, כן, גיר ידני – מה אתם מסתכלים עלי?
אני רוצה מכונית מאוזנת, שמגיבה להעברות משקל, ומאפשרת לי להרגיש מה עושה כל סרן כל גלגל. מעדיף אותה פשוטה יחסית, כזאת שאחרי כמה קילומטרים אני כבר מתחבר, ללא צורך לחפש הגדרות והתאמות ולהתחיל לייצר קצב.
הנה, סוף־סוף מתגבשת בחירה.
לשביל ההוא כבר לא אכנס איתה. ואם ארצה לפתוח לה את הגג, אאלץ לבלוע את תוספת המשקל ואת הפשרה בקשיחות. עם גג קשיח אתגעגע לאוויר. אבחר במשהו גבוה שיעבור בשטח? אתגעגע לתנוחה הנמוכה ולתנועות המדויקות. בכל פעם שאני מוסיף משהו שאני אוהב, משהו אחר זז מהמקום.
אני מביט שוב במכונית שבניתי בחלומותיי. נמוכה, ידנית, הנעה אחורית, מנוע שנושם בכוחות עצמו. אליה אני נמשך כרגע, גם כשאני יודע בדיוק מה היא לא תוכל לתת לי.
רק שאז אני נזכר בפורד אקספלורר ST הבריון, באלפין מול הקורבט, בפורד 150 ראפטור, ביונדאי אלנטרה N, וכמובן בחלק ממכוניות האספנות הרבות שנהגתי בהן לאחרונה ….
בקלפי בשלישי הקרוב, יהיה לי הרבה יותר פשוט…
A Site by