מאזרטי – מהלבנטה והגיבלי ועד הקוואטרופורטה

מצטער חברים. לא הפעם. לא כשזה נוגע למאזרטי, אחד היצרנים היותר אקסקלוסיביים שבנמצא. אפילו שאני פותח את היום ב-SUV, גבוה בפקקים של גוש דן.SUV? מאזרטי? ג'יפ מאזרטי, כאילו?

כן חברים. גם מאזרטי נכנעה למגפת האסיוביטיס, הפוגעת בכל סגמנט ובכל חלקה, מקודשת ככל שתהיה, בעולם הרכב. כולם רוצים לשבת גבוה, להרגיש בשליטה. להכנס בקלות, לטפס מדרכה – ולצאת בקלות.

ולבלוט.

ולכן יש היום SUV של רולס רויס ובנטלי ויגואר ואפילו של למבורגיני הפרועה. למה? כי השוק דורש – ולא רק בארץ. דורש, אבל גם מקיים – ועם הלבנטה, המכונית הנמכרת ביותר של מאזרטי בישראל, אנחנו פותחים את היום.

זהו יום היכרות עם מרבית דגמי מאזרטי שנמכרים בישראל מטעם היבואן, 'אוטו איטליה'. נצא מת"א, נצפין לכביש הצפון, נראה קצת ירוק בעיניים ואספלט מתולתל – ונדרים בחזרה. אני חולק רכב, חויות וזמן איכות עם רון אקרמן, איש רב מעשים ויכולות – ובדרך אנחנו נזכרים שהיכרותנו מגיעה הרחק לשנות התשעים, לימים שרון היה איש יחסי הציבור של חברת צ'מפיון מוטורס. אולד סקול, כבר אמרנו?

לבנטה שחור עם מנוע דיזל (כן, דיזל. במאזרטי) מקדם את פנינו בחניון היבואן. אלגנטי ואסרטיבי כאחת, משלב חיטובים מעודנים עם גריל טורף, שקצת מזכיר לי מכוניות דה סוטו משנות החמישים. אם ה-SUV של למבורגיני, אורוס, מזוהה מיד ככזה, כך גם הלבנטה – וזו מחמאה גדולה לעיצוב המכונית. הכי איטלקי, הכי נאמן ל-DNA המודנזי, גם אם נזכור שמקור החברה בכלל בבולוניה – ושסמל הקלשון המפורסם לקוח מפסל פוסידון בכיכר המרכזית שלה…

רון פותח בנהיגה ואני מתרווח במושב הנוסע הנוח, מתרשם לטובה מעיצוב הפנים העשיר. נוח לכסות מרחקים במכונית הזו, על מתלי האויר המתכווננים שלה. העור מספק לנו ארומה נעימה, בעוד המכונית גולשת לה צפונה בכביש 6. במרכז לוח השעונים שעון אנלוגי מעין אובלי, סימן היכר של מאזרטי בשנים האחרונות. אני מתיישב מאחורי ההגה – ולוחץ. מנוע הדיזל של מכונית מגרגר דרך האגזוסט צלילים נעימים ומטפס יפה לעבר קו 4500 הסל"ד. הנתונים היבשים מספרים לנו על מכונית עם 271 כ"ס שיודעת להאיץ למאה קמ"ש בקצת פחות משבע שניות, אבל בפועל התחושה קצת עצלה. תחושת כבדות שלא מפתיעה על רקע משקל עצמי של 2.2 טון. בהמשך נפגוש בדגם הבנזין של המכונית, עם מנוע טווין טורבו ו-350 כ"ס – אלא שזה חסר את מחץ הדיזל בתחילת הדרך. כאן כבר מבטיחים לנו שש שניות למאה, אך התמורה בעיקר מתמצה במנוע בנזין עם צליל ממכר ונשימה טובה בסל"ד גבוה. כיף להאיץ אותה חזק, את הלבנטה בנזין. המנוע שואג, האגזוסט מגרגר ומשיב לו – ואנחנו מחייכים באופן בלתי נשלט, בעוד הבהמה הזו רצה קדימה וקצת מדביקה אותנו לכיסא.

אלא שאת חוקי הפיזיקה לא ניתן לנצח – ו-SUV, משובח ככל שיהיה, נותר SUV. זה אומר שיושבים גבוה, מרגישים את תנודות המתלים בעודם מאזנים את המרכב – ומאבדים מעט דיוק בהגה. בין רכבים דומים, הלבנטה עושה את העבודה בצורה משכנעת ומסוגל לפתח קצב מהיר מאוד, גם בידיים של נהג שאינו סופרמן. המושב האחורי נוח, תא המטען ענק ואיכות הגימור משכנעת יותר מדגמי מאזרטי ישנים יותר. לנהגים רבים, זהו מוצר מנצח – מוצר נכון עם הסמל הנכון. אבל אני יורד ממנו עם תחושה קלה של החמצה.

בגללי.

כן, רציתי להתרגש. במאזרטי. אבל אינני חובב SUV ואפילו לא ישיבה גבוהה ברכב. כל רכב. אז הלבנטה לא עשה לי את זה, על אף שהוא הכי "ג'יפ מאזרטי" שאפשר.

אנחנו עוברים לגיבלי – ואיני יכול שלא להרהר בגיבלי המקורית, מכונית קופה עוצרת נשימה משנות הששים, שסייעה בגיבוש התדמית האקזוטית של היצרן, לאחר הסטוריה ארוכה של יצור מכוניות מירוץ משובחות, כובשות מסלולים.

לא שיש לגיבלי הנוכחית במה להתבייש. מכונית סדאן/קופה ארבע דלתות עם עיצוב מרהיב, אשר בדומה ללבנטה משלב עוצמה חזותית עם קוים מקומרים, נשיים משהו. מכונית זו, הדומה במידותיה לב.מ.וו סדרה 5 ולמרצדס E קלאס, היא בית ספר לעיצוב. לעצור בצד הדרך, להתיישב על סלע, להקשיב לקולות הפיצפוץ שעולים מן הבלמים הלוהטים ולהתבונן בקוים המושלמים האלו. ראו הוזהרתם; סשן עם הגיבלי בכביש הצפון היא חויה ממכרת למדי.

ראשית, היא מרגישה קטנה וקלה מכפי משקלה האמיתי(קצת מעל 1.8 טון) – ובכביש המפותל תרגיש כבת לויה זריזה וקלילת צעדים. לגיבלי העדכנית היגוי כח חשמלי חדש, מוצלח יותר מההגה ההידראולי הקודם והכבד מדי, שמשום מה נעדר דיוק מספק. ההגה החדש בדיוק שם, מסייע לכם לכוון, לדייק – וללחוץ. המנוע, כמו בלבנטה בנזין אך עם אגזוסט קולני יותר בגרסת הגראנספורט בה נהגנו, רק מבקש. תנו לו עוד. ועוד. ועוד. ובעודו טס לכיוון 6500 הסל"ד, מתעצמת במקביל החויה.

כך מרגישה מאזרטי. כך נשמעת מאזרטי. היינו כחולמים.

אפילו עיצוב פנים מעט מיושן, פחות מושקע מזה שבלבנטה, לא מצליח להוריד כהוא זה מהחויה.

כמה דקות מאוחר יותר, החלפת מכוניות. עוברים לקוואטרופורטה לבנה ועצומת ממדים, ארוכה יותר ממרצדס S קלאס לונג, כלומר עם בסיס גלגלים מאורך. מתמקמים במכונית וחסרים מעט את התחושה האינטימית של הגיבלי. הקוואטרופורטה (ארבע דלתות באיטלקית. אפילו מלים בנאליות נשמעות בשפה הזו כמליצה) הנוכחית איבדה במעט את הקווים הספורטיביים והיחודיים של הדור שקדם לה, לטובת עיצוב שלטעמי קורץ למזרח, לעבר המיליונרים החדשים של סין (תחזית המכירות העולמית בנתה על גידול מהותי בשוק הסיני) – קצת בדומה ליגואר XJ הנוכחית. הקוואטרופורטה, כאמור, ענקית – וגם די חשה כך ממושב הנהג – אך אין זה אומר שאינה מהנה, חלילה.

יום קשה עבר על הקוואטרופורטה שלנו, שפיתחה וירוס מסתורי ונכנסה למוד "ביטחון", בו חלק מ-410 הסוסים שלה פרשו לנוח ולהחלים. היינו עדינים איתה – ועדיין, בכביש הצפון מצאנו אותה כמאתגרת ומהנה כאחת. אם בגיבלי לא חייבים להעביר את המתלים האדפטיביים למצב ספורט – באחות הגדולה רצוי לעשות זאת, מאחר ובמצב הסטנדרטי אובחנו רכות רבה ותחושה קלה של ציפה.

אז עברנו למצב ספורט ולחצנו, עד כמה שאפשר היה. המכונית הגדולה תיקלה פניות כפי שאף לימוזינה מקבילה לא מסוגלת. S קלאס רגילה מרגישה קצת אמריקאית לידה, סדרה 7 כבר מזמן פנתה לדרך אחרת. אבל הקוואטרופורטה עוד שם, עם ההגה הבשרני והטוב שלה, עם הסאונד ועם התחושות שמספקת מאזרטי אמיתית. 1963 היתה השנה בה הושקה הקוואטרופורטה המקורית, שנחשבה אז למכונית הסאלון המהירה בעולם. שנים חלפו ודגם הקוואטרופורטה ידע עליות ומורדות. פעם אחת ניסו להפוך אותו לסיטרואן SM עם ארבע דלתות והנעה קדמית (סיטרואן שלטה במאזרטי בשנים 75'-68'), בפעם אחרת הוא היה לא יותר מגרסה מהודרת לביטורבו הקטנה, ילידת שנות השמונים ותוצר שלטונו חסר המעצורים של אלחנדרו דה תומאסו, הארגנטינאי שפעם אפילו התחרה במכוניות מירוץ של מאזרטי…

אלא שהקוואטרופורטה הקודמת החזירה עטרה לישנה – וכמה יחידות ממנה אפילו נמכרו בארץ, בימי תחילת הפעילות של 'אוטו איטליה'.

אנחנו מדרימים בקוואטרופורטה ומתענגים בדרך על הנוחות הרבה – ועל תחושת האיכות המשופרת לעומת הדור הקודם. עיצוב הפנים עשיר ושופע – ולוח השעונים עדיין מרגיש כמו של מכונית ראויה ולא כחדר שליטה מרובה מסכים.

החיים יפים מאחורי גלגלי ההגה הגדולים למדי של מאזרטי. יום מהנה של טיול, טעימה ממכוניות משובחות וחברה טובה. בישראל של פעם, כמעט אף אחד לא ידע מהי מאזרטי – וכמובן שלא יובאה רשמית. היום הזה הוא פיצוי על ילדות מוטורית של צנע – וחגיגה על כניסתנו למשפחת העמים השפויה, הנהנית ממגוון מוטורי ראוי.